בוטסואנה, דרום יבשת אפריקה
בחלקה הדרומי של יבשת אפריקה שוכנת מדינה שחמקה, לעת עתה, מעיני תיירים רבים. אותה מדינה, בוטסואנה, היא אחת המדינות העשירות והיציבות ביבשת. מרבצי היהלומים האדירים שנתגלו בה איפשרו לממשלות לאורך השנים לספק לתושבי המדינה חינוך וביטוח רפואי חינם וכן להעניק במתנה לכל אזרח שחוגג את יום הולדתו ה-21 קרקע ששטחה 40 מ’ רבוע, במידה והוא חפץ בכך.
אבל במחצית הראשונה של המאה העשרים, מדינת בוטסואנה עוד לא היתה קיימת והיהלומים ששוכנים באדמתה עוד לא נתגלו. האזור, שנקרא אז בצ’ואנאלנד, היה תחת שליטה בריטית, והבריטים איך להגיד זאת? לא ממש התעניינו בתושבים האפריקאים של מדינת החסות. למשל, עד קבלת העצמאות נסללו בבוצוואנה כבישים באורך של 13 ק”מ בלבד וגם הם לא נסללו על מנת לשרת את התושבים, אלא פשוט משום שבשנת 1947 הגיעו לבקר במדינה המלך ג’ורג’ השישי, המלכה אליזבת’ ושתי בנותיהם. הם היו צריכים לנסוע מתחנת הרכבת ועד לשדה התעופה, מרחק של כ-10 ק”מ, ומכיוון שאיש לא חשב שיאה הדבר שמשפחת המלוכה תיסע בכביש עפר, נסלל הכביש במיוחד עבורם.
בוטסואנה – סיפור האהבה שסימל את שחרורה של המדינה
אבל דווקא באותה תקופה, של שלטון לבן נצלני ושל מתחים בין גזעיים, התפתח סיפור אהבה יפה ונוגע ללב בין עלם צעיר מבצ’ואנאלנד לבין אישה בריטית: סרטסה חאמה נולד בשנת 1921. אביו היה הצ’יף של אחת הקבוצות האתניות הגדולות ביותר בוטסואנה, הבנגוואטו. כשהיה בן ארבע מת אביו ומכיוון שהיה צעיר מכדי לרשת אותו, דודו, טשקדי חאמה, נשא בינתיים בתפקיד וגידל אותו כבן. כדי להתכונן לתפקיד הצפוי לו, נשלח בינתיים סרטסה הצעיר ללמוד בשניים מבתי הספר הטובים ביותר בדרום אפריקה (שם פגש את נלסון מנדלה, שלמד במקביל אליו). בשנת 1945 עבר להתגורר באנגליה על מנת ללמוד בה. באותה תקופה, שחורים היוו רק 0.02% מהאוכלוסייה הבריטית והדעות הקדומות נגדם שגשגו. למרות זאת, התקבל חאמה לאוקספורד ובהמשך למד משפטים בלונדון.
בשנת 1947 פגש סרטסה אישה בריטית בשם רות וויליאמס. היא היתה בתו של מוכר תה ועבדה כמזכירה. שני הצעירים התאהבו וזמן לא רב לאחר מכן, החליטו להינשא. בניגוד למקובל, סרטסה לא ביקש את הסכמת דודו, טשקדי, ובצדק – הוא ידע שהדוד יתנגד. ואכן, טשקדי זעם על ההחלטה וטען שכשסרטסה יחזור בסופו של דבר לבצ’ואנאלנד כדי לקבל את תפקיד הצ’יף של הבנגוואטו, בני עמו יסרבו לקבל אותו. אצל הבנגוואטו, אשתו של הצ’יף נחשבה לאם של כל בני העם וטשקדי לא העלה על דעתו שהבנגוואטו יסכימו שה’אמא’ החדשה שלהם תהיה אישה לבנה. אבל סרטסה התעקש – הוא אהב את רות וטען שבני הבנגוואטו, לכשיכירו אותה, יאהבו אותה גם הם.
טשקדי החליט לעשות הכל על מנת למנוע את החתונה. הוא פנה לנציב העליון של בצ’ואנאלנד, אדם בריטי שגם הוא לא ראה בעין יפה את סיפור האהבה, והשניים הפעילו לחץ על הבישוף שהיה אמור לערוך את טקס החתונה. הם הבהירו לו שממשלת אנגליה מתנגדת לנישואים, והוא, בלית ברירה, הודיע לבני הזוג שהוא אינו יכול לחתן אותם. אך השניים לא נכנעו – הם אהבו זה את זו ורצו לחיות יחד. בספטמבר 1948 הם התחתנו בטקס אזרחי בלונדון, בניגוד לדעתם של בני משפחותיהם. למעשה, מייד לאחר טקס החתונה הודיע אביה של רות כי הוא מתכחש לה. היא גם פוטרה מעבודתה.
באותו זמן חזר חאמה לבצ’ואנאלנד, שם הוא נשא נאום מול 9,000 מבני עמו והסביר להם מדוע לא בחר לו אישה מבין נשות הבנגוואטו ומדוע התעקש לשאת לאישה דווקא מישהי לבנה, ולא סתם לבנה, אלא כזו שמשתייכת לעם הכובשים. בסופו של הנאום הוא ביקש שמי שמקבל אותו בתור צ’יף ואת רות בתור אשתו, שיקום. כמעט כל הנוכחים נעמדו על רגליהם וצעקו ‘פולה! פולה!’ (פולה היא מילה בעלת חשיבות אדירה בסצוואנה, השפה המדוברת באזור. יש לה שתי משמעויות: גשם וכסף. חשבו על זה – אלו שני הדברים אליהם מייחלים יותר מכל אותם אנשים שחיים במדבר הקלהארי. לכן זו גם מילה בעלת משמעות חיובית ביותר, ונהוג להשתמש בה גם כברכת שלום וכאות להסכמה).
סרטסה המאושר שלח מברק לרות, שחיכתה בלונדון, וכתב לה ‘בני עמי קיבלו אותי’. בשמחה רבה היא ארזה את מטלטליה ונסעה להתאחד עם אהובה בבצ’ואנאלנד. כשהגיעה לבירת האזור בו חיו אנשי הבנגוואטו, חיכו לה המונים והריעו לה. נראה היה שהזוג המאושר שם את בעיותיו מאחור.
אולם לבריטים היו תכניות אחרות עבורם: לא רחוק בוטסואנה שכנה מדינה שחרטה על דגלה את אידיאולוגיית ההפרדה. מנהיגי אותה מדינה, דרום אפריקה, מאד לא אהבו את העובדה שממש מעבר לגבול יושב לו זוג מעורב ומפגין בפני כל העולם את אהבתו. לכן הם רמזו לבריטים בעדינות שאם לא יעשו משהו בנוגע לכל האהבה הזאת, הם יפסיקו למכור להם זהב ואוראניום.
הבריטים, עם כל הכבוד לאהבה השוררת בין בני אדם, אהבו זהב הרבה יותר. הם החליטו לנסות ולהפריד בין שני בני הזוג, או לפחות להרחיק אותם מגבולות דרום אפריקה, שלא ישמשו ‘דוגמה רעה’ ויעצבנו את מנהיגי משטר האפרטהייד. הם פנו לסרטסה ופיתו אותו לחזור ללונדון, אך כשהגיע לשם בישרו לו שהוא מגורש מבצ’ואנאלנד לתקופה של חמש שנים. רות ההמומה, שבינתיים ילדה את בתם הבכורה, נסעה מייד לממלכה כדי לשהות לצד בעלה. השניים ניסו לערער על ההחלטה, ונעזרו במנהיג האופוזיציה, ווינסטון צ’רצ’יל, שתקף את ממשלת בריטניה בטענה כי עשתה עסקה מפוקפקת ביותר עם שלטון האפרטהייד. לכן, כשעלו השמרנים לשלטון, וצ’רצ’יל בראשם, חשבו סרטסה ורות שצרותיהם תמו, אולם עד מהרה הודיע להם צ’רצ’יל שמה שרואים מפה, לא רואים משם, כלומר, שאם חאמה יחזור לבצ’ואנאלנד, הוא יסכן את השלום בין בריטניה לבין דרום אפריקה, דבר שאיש לא חפץ בו. לכן, הכריז ראש הממשלה, חאמה לעולם לא יוכל לחזור למולדתו.
סרטסה ורות סירבו לוותר. סיפורם התפרסם ברחבי הממלכה והם זכו לתמיכה מאנשים שהתרגשו לנוכח אהבתם העזה. יחד ניסו כל אותם אנשים להפעיל לחץ על השלטון. במקביל, בבצ’ואנאלנד, שלחו חברי הבנגוואטו מברק למלכה וביקשו ממנה שתחזיר להם את הצ’יף שלהם. המאמצים נשאו פרי ולבסוף, בשנת 1956, חמש שנים לאחר שחאמה גורש ממולדתו, שני בני הזוג יחד עם שני ילדיהם (בהמשך יוולדו להם שני ילדים נוספים) הורשו לחזור הביתה.
סרטסה חזר למולדתו והקים את המפלגה הדמוקרטית של בצ’ואנאלנד. בשנת 1966, לאחר קבלת העצמאות, הפך לנשיא הראשון של בוטסואנה. הוא ורות חיו יחד עד מותו מסרטן, בגיל 59. רות, שבוטסואנה הפכה בינתיים להיות ביתה, ושנקראה בשלב זה על ידי תושבי המדינה ‘המלכה האם’, לא העלתה על דעתה לחזור לאנגליה. היא מתה בוטסואנה בשנת 2002. אחד מארבעת ילדיהם של בני הזוג, איאן חאמה, הפך לנשיא הרביעי של בוטסואנה.
עולם החי בבוטסואנה
ועוד משהו קטן על לביאות ואריות בבוצוואנה:
כל ילד יודע שאריות הם חתולים גדולים, שהם צדים את הטרף שלהם, שהם שואגים שאגות רמות ומפחידות ושרק לזכרים יש רעמה. עכשיו לכו תסבירו לילד שלכם שהאריה שבתמונה הוא בכלל לביאה.
רגע, מה?!
לאחרונה גילו חוקרים שחמישה אריות מפוארי רעמה בשמורת הטבע מורמי שבבוצוואנה, הם בעצם לביאות. אחת מהן אפילו שואגת לעיתים קרובות, ממש כמו אריה זכר (נקבות שואגות אבל לעיתים רחוקות), ומטפסת על גבן של יתר הנקבות בתנוחת הזדווגות (את זה אתם לא צריכים להסביר לילדים שלכם ). כל החמש גם גדולות יותר מלביאות ‘רגילות’ ונוהגות לסמן את הטריטוריה שלהן בתדירות גבוהה, ממש כמו אריות זכרים.
הסבר אפשרי לתופעה הוא מוטציה גנטית שגורמת להפרשת רמות גבוהות של טסטוסטרון בדמן של הלביאות, דבר שמשפיע ישירות על התפתחות רעמה (אריות מסורסים, לצורך העניין, מאבדים את היכולת לייצר טסטוסטרון והרעמה שלהם נושרת). ואכן, עד עתה אף אחת מהלביאות ה’גבריות’ לא הצליחה להרות, דבר שעשוי להעיד על נוכחות הורמונים זכריים בגופה על חשבון הורמונים נקביים. חוץ מזה, הן נצפו עושות דברים נוספים שלא אופייניים ללביאות, כמו הרג כפירים שהשתייכו ללהקות יריבות, התנהגות שכיחה הרבה יותר אצל זכרים.
לחילופין, בשמורת הטבע צאבו שבקניה, נמצאו אריות ללא רעמה, ככל הנראה מאפיין שהתפתח על מנת להקל עליהם את ההתמודדות עם החום הכבד באזור.
