האל המשחק תרבות ההודית הקלאסית

“החיים הם לא משחק ילדים! “. מי מאיתנו לא שמע משפט זה בעבר? דרשו מאיתנו להתבגר,לקחת את החיים ברצינות ולהפסיק לשחק!
אז זהו, שאם מבינים באמת מהם החיים האלה, ומה מקומם ביחס לקיום המוחלט והנצחי של התודעה, מבינים שהם כן משחק. יותר מכך – מצב זה, של משחק, הוא החופש האמיתי היחיד והבלעדי. כך בכל אופן גורסות מסורות שונות בפילוסופיה ההודית הקלאסית.
כשאנו משחקים אנו מבינים את חוסר המשמעות האמיתית שבפעולותינו. אנו לא מודאגים באמת מהתוצאה, ויכולים לבחור אם לשחק להנאתינו לפי חוקי המשחק, או “לשבור את הכלים” ולהפסיק לשחק. זהו המצב היחיד בו אנו חופשיים באמת, לא משועבדים לחוקים ולהגבלות,ולא דואגים מ”מה יהיה” . אף על פי שאנו ממלאים אחר החוקים.  אנו פשוט נהנים מחווית המשחק. אנו מבינים שזה רק משחק.. אנו יכולים להתבונן מלמעלה על לוח המשחק, ואפילו להפוך אותו אם נרצה.
כמובן שאנו מדברים כאן על משחק “טהור”,כזה המשוחק למען ההנאה  שבו כשלעצמה, ולא למען נצחון, כסף או כל דבר אחר.
אך מה לגבי “החיים האמיתיים” ? הרי מדובר כאן בדברים שהם אינם משחק ילדים! חיים ומוות, משכנתא, אוברדראפט ולוחות זמנים .. חייבים לקחת אותם ברצינות.. לא?
מתברר שהרצינות האמיתית היא דווקא הבנת החיים כמשחק.
הבהגווד גיטה הוא טקסט מכונן בדרך המחשבה והאמונה ההינדואיסטית . הוא כתוב ברובו כדיאלוג בין הלוחם המהולל ארג’ונה לבין נהג המרכבה שלו,אשר הופך למורהו,  ולמעשה איננו אחר מאשר התגלמות האל בעולם זה – קרשנה.
בדיאלוג זה פורש קרשנה בפני ארג’ונה את האמת הקיומית המוחלטת בשלוש דרכים שונות – דרך הידיעה, דרך הפעולה ודרך הדבקות.

ארג’ונה מנהיג צבא גדול במטרה להחזיר על כנו את הסדר החברתי והמוסרי אשר התערער. הוא ניצב מול צבא גדול אף הוא, אשר מורכב מבני דודיו, מוריו וקרובים אחרים. המצב בו מתחיל סיפורינו הוא רגע לפני פרוץ הקרב הנורא. שני הצבאות עומדים זה מול זה וברור לכל שהולכת לפרוץ מלחמת עולם אשר תזרע מוות והרס בקנה מידה עצום בגדלו.
כאמור, כבר ניתן האות לפתיחת הקרב הגדול והנורא. נשמעו התקיעות בקונכיות המבשרות את המתעתד לבוא, וכל כוחות הצבא ערוכים ומוכנים להסתער…
במצב זה מבקש ארג’ונה מנהגו לקחתו אל האמצע, בין שני הצבאות, על מנת שיוכל לראות מיהם העומדים כנגדו. בקשה זו הינה תמוהה בשלב זה .. הרי ברור לכל שהמלחמה כבר החלה למעשה..וארג’ונה לכאורה יודע טוב מאוד מול מי הוא עומד להילחם. מקומו של ארג’ונה אמור להיות עם הצבא אותו הוא מנהיג, ולא בין שני הצבאות..
ובכן, בדיוק משום כך צריך ארג’ונה להגיע אל התווך שבין שני הצבאות.  אמצע זה איננו רק פיסי, אלא מעין מצב ביניים נטול הגדרות. במצב זה גבולות העצמי מטשטשים, וניתן להגיע להבנה אשר לא כבולה בהגדרות של שם, תפקיד ומעמד חברתי.רק במצב ביניים מעין זה ניתן להגיע לידיעה עמוקה יותר, אשר מתעלה אל מעבר להגדרה של העצמי האינדיבידואלי. ידיעה רחבה ומוחלטת, אשר איננה מושפעת מרגשות ומטענים אישיים, ואינה תלויה בזמן ובמרחב הספציפי בו אנו נמצאים.
בתווך הזה מביט ארג’ונה בקרוביו ומוריו המכובדים העומדים מולו כאויביו, וחווה התקף חרדה של ממש. הוא שומט את קשתו וצונח אל רצפת מרכבתו, כשהוא מצהיר – “לא אלחם!”. ארג’ונה לא מבין מה הטוב שיכול לצאת ממלחמה נוראית זו, ומהו הערך שבמלחמה נגד בני משפחתו והריגתם. הוא מעדיף למות כשאינו חמוש מאשר לקחת חלק במרחץ הדמים הממשמש ובא.
כאן קורה דבר מוזר ומפתיע – קרישנה מביט משועשע בארג’ונה, וכתוב שהוא “כמו מחייך” , ואז מתחיל למעשה בהסברו , ומראה לארג’ונה מהי הדרך הנכונה להביט במצב זה.
מדוע מחייך קרשנה ? הרי אנו עומדים בפני טרגדיה נוראה ! ובכן, ממקומו של האל, הרואה עבר הווה ועתיד, ומבין את המקום הנכון והמטרה האמיתית של הסיטואציה העומדת לפניו – מלחמה זו הנה הכרחית על מנת להגיע למצב בו חוזר הסדר על כנו (זאת אכן נראה לאחר מכן). ואין משמעות של ממש למוות של גוף זה או אחר, או לקשרים המזדמנים בין האנשים בשדה הקרב.
קרשנה מסוגל להביט על המצב כאדם המביט על לוח משחק, ומבין שכל זה אינו אלא משחק, ולאמיתו של דבר מה שקיים באמת נצחי הוא . לכן לא רק שאין מה לדאוג, אפשר (וכדאי) אפילו להנות מכך !
הרי באמת אינך הורג , ואינך נהרג, אומר קרשנה לארג’ונה. האחד המוחלט הוא נצחי, ומחליף גופים כשם שהאדם מחליף בגדים ישנים שהתבלו. יתרה מכך, עם הזמן ימותו כל האנשים הללו, וגם אתה. הזמן אוכל את כל היצורים, אך למעשה מה שקיים באמת אינו נולד ואינו מת לעולם,ואינו משתנה ותלוי בזמן. מי אתה שתחשוב שאתה יכול בכלל להרוג או לההירג ? דע את עצמך כפי שאתה באמת . לא כגוף מזדמן אשר הוא משול למת כבר בהוולדו, ולא כאוסף מחשבות אקראיות או רגשות והיקשרויות רגעיות. הרי באמת אתה הוא האחד, המוחלט , הנצחי שהוא הכל !

  (קרשנה פורש את משנתו בפני ארג’ונה בתווך שבין שני הצבאות.)

קרשנה ממשיך ומתאר שלוש דרכים שונות, המשתלבות זו בזו, דרכן ניתן להגיע להבנה זו.
דרך הפעולה (קרמה יוגה) , בה יש להבין כל פעולה כמכוונת לאל (שהוא כוליות מוחלטת) ולא לשם השגת רווח או מטרה ארצית כלשהי. הפעולה היא בעלת ערך פנימי, כשלעצמה. ואומללים הם אלה אשר פעולותיהם נעשות למען פירות עתידיים..
דרך הידיעה (ג’ניאנה יוגה), זוהי הדרך לדעת את האחד המוחלט, ולהבין את המהות האמיתית והנצחית הקיימת בכל דבר , אשר איננה תלויה בזמן. היא נצחית ואיננה משתנה, והיא למעשה האמת המוחלטת היחידה והבלעדית .
דרך הדבקות (בהקטי יוגה) עם הידיעה הנכונה, והגישה הנכונה לכל פעולה, כל מצב קיום ופעילות נעשה בדבקות למען האל.. כל רגש שנחווה, במצבו הטהור הוא נטול היקשרות אישית מכל סוג שהוא, ומכוון לאל (שהוא העצמי האמיתי כאמור).
זהו תאור על קצה המזלג בלבד, ופשטני ביותר.. כאשר מעמיקים לתוך התאורים וההסברים האמיתות המתגלות הן כמובן מורכבות יותר, ובעלות היבטים הנוגעים לחיים בחברה, למבנה החברתי, לדרכי חיים שונות (פרישות או שמא פעילות בתוך החברה והקהילה?), ומה מתאים לכל אחד לפי מצבו. תאור פשטני זה כמובן לוקה בחסר ואפילו חוטא במידה מסוימת לאמת העמוקה הנמצאת בתורה זו  ומורכבותה, אך בשלב זה אאלץ להסתפק בו. קצרה היריעה מלהעמיק כאן  ברזי פילוסופיה זו ובדרכים וההסברים המפורטים אשר פורש קרשנה בהוראתו לארג’ונה. זהו נושא עמוק ביותר הראוי לסדרת מאמרים בפני עצמם…  אנחנו עוסקים כאן במשחק בסך הכל 🙂
אנו רואים כאן את החופש האמיתי של האל – אשר עבורו אין זמן ואין מוות. הרואה נכוחה את המציאות מבין שהעולם בו אנו חיים, על חוקיו הנוקשים כביכול, אינו אלא כלוח משחק. אנו יכולים לבחור לשחק את המשחק, וכל עוד נהייה מודעים לכך שאנו משחקים, נוכל אפילו להנות מכך באמת !
תיאור קיומנו הארצי כ”משחק קוסמי” הוא ביטוי שגור במסורת ההודית, ומצב המשחק נחשב למצב התודעה העליון. האלים ההודים אינם נמנעים ממשחקים, אלא להיפך . מסופר על שיווה שהוא חובב במיוחד את משחק הקובייה. למשחק הקובייה (וכן לשיווה עצמו) ישנן כמובן משמעויות פילוסופיות מופשטות כבדות משקל.
לפי אחת התפיסות המקובלות במסורת ההודית, שיווה שקוע באופן מתמשך ונצחי במשחק זה, אשר מתרחש שוב ושוב ומתבטא בסיפורים, שירים, ציורים ופסלים רבים מספור.
במובן מסוים, משחק הקוביה הוא היקום כולו, וזריקות הקוביה מתייחסות ל-4 העידנים אשר מהווים את מחזורי זמן קיומו של היקום, ואופי הקיום בכל עידן ועידן.
למעשה משחק הקוביה מניע את מהלך הזמן ! הקוביות מייצגות את הכיוונים המרכזיים בעולמנו ויחסם עם כיוון השמש. כך שבלי משחק הקוביה – אין זמן ואין חלל ! אמרנו כבר שהיקום כולו והקיום כולו איננו אלא משחק נכון ?  לשם הבהירות : לא מדובר על משחק מזל, סיכויים והסתברויות . מנגד המשחק גם איננו דטרמיניסטי, וקיימים בו אלמנטים של אי וודאות. מה שעומד על הפרק הוא המשך קיום היקום ה”מאורגן” , אשר פועל בהתאם לחוקיות והסדר הקוסמיים.
אם כן, הקיום כולו, האינדיבידואלי וכן הקוסמי המוחלט , אינו אלא משחק .. וידיעה זו מאפשרת לנו לראות אותו ככזה ולשחק בו למעשה..זהו הכלל החשוב ביותר למעשה במשחק – ההבנה שמדובר במשחק !
לכן, דעו שלא רק שהחיים הם משחק ילדים, כל דרך אחרת להבינם שקועה באשלייה ואי הבנה תהומית את המציאות בה אנו חיים!
אז צאו לשחק, והתבוננו על כל חוויה ועיסוק בו אתם עוסקים כפי שהוא באמת – משחק !

עופר צבי הוא בוגר התואר ללימודי תרבות,דת ופילוסופיה הודית באוניברסיטה העברית בירושלים. לטיול הקרוב עם עופר – לחץ כאן