לאחר 25 שנים של שהייה, עבודה, טיולים, הדרכת טיולים והכרות עמוקה עם המרחב העצום של אסיה התיכונה, אני יכול לומר בבטחון מלא שקזחסטן היא פוטנציאל לא ממומש בתחום התיירות.
באופן כלשהו, הפוטנציאל הגלום בה לא התממש, אולי בשל הקרבה לאוזבקיסטן עתירת ההיסטוריה והתרבות, וכן לקירגיזסטן וטג’יקיסטן ההרריות, שיופיין הפראי, הטבע הבתולי והנהרות השוצפים בינות להרים המושלגים הצליחו להעמיד את קזחסטן בצל, ולמצב אותה כמדינה תעשייתית, ארץ הערבות הרעבות אליהן נשלחו אסירי עבודה ומגורשים ולא כפנינה תיירותית המזמינה לבקר בה.
מסתבר שלקזחסטן יש הרבה מאוד מה להציע, אף במגוון רב יותר משכנותיה המתוירות.
קזחסטן, שיכולה לככב בכל חידון טריוויה, קיבלה את עצמאותה ב 1991, לאחר התפרקות ברית המועצות, היא המדינה השמינית בגודלה בעולם. שטחה, 2,725,000 קמ”ר, השווה כמעט לשטח של כל מערב אירופה, פי שבע משטחה של צרפת. בדרום מזרח המדינה נמצאת הימה בלחש, שהיא השנייה בגודלה באסיה; בדרומה ממוקם נמל החלל הראשון והגדול בעולם.
קזחסטן משתרעת על פני שתי יבשות, אסיה ואירופה. היא שוכנת בין ערבות קפואות וצחיחות בצפון המדינה בגבול עם רוסיה, לבין מדבריות אסיה התיכונה בדרום, בגבול עם אוזבקיסטן. היא נמתחת בין הים הכספי במערב להרי האלטאי בדרום סיביר במזרח. בצפון מערב המדינה, היא מתקרבת לקווקאז הרוסי ולמרכז רוסיה ולערים השוכנות לאורך הוולגה. בדרום מזרח המדינה, חולקת קזחסטן שווה בשווה עם קירגיזסטן את הנופים השמיימים של הרי הטייאן שאן.
הרצועה המרכזית של קזחסטן, המהווה כשליש משטחה היא ערבה יבשה שתאוריה זכורי לנו מסיפרו של צ’ינגיז אייטמטוב, “והיום איננו כלה”. הסופר הקירגיזי המעוטר והמפורסם נשבה ברומנטיקה של הערבות האינסופיות ובנוודים יושבי הערבות שחייהם כאילו חולפים בקצב איטי ואחר מזה שהורגלנו בו.
קזחסטן, בפירושה המילולי “ארץ הקזחים” או “ארץ הנוודים” (קזח פירושו בשפות הטורקיות – נווד), הפכה למדינה של יושבי קבע רק במאה ה20 ורק בכוח הזרוע של מנגנון הקולקטיביזציה הסובייטי שכפה על הנוודים להתיישב עם עדריהם ומשפחתם ביישובי קבע על מנת לכפות את חוקי המשק השיתופי ולהגביר את תפוקת הייצור החקלאי.
לאחר הקמת ברית המועצות, קזחסטן הפכה להיות מדינה מגוונת מאוד מבחינה אתנית, בעקבות הגירה של רוסים לקזחסטן כחלק ממדיניות התיעוש הסובייטית בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה ובעקבות הגלייה של גרמנים ולאחר מכן פולנים, צ’צנים ואחרים לקזחסטן. במהלך המלחמה ובשנים שלאחר מכן, הפכו הקזחים למיעוט ברפובליקה הנושאת את שמם. רק במפקד האוכלוסין של 1989, הצליחו הקזחים להדביק את הרוסים ושני העמים היוו, כל אחד כ 40% מאוכלוסיית המדינה.
כיום, לאחר שרוסים רבים היגרו לרוסיה בעקבות התפרקות ברית המועצות, אוכלוסייתה בת 17 מיליון הנפש של קזחסטן כוללת כ 63% קזחים, 23% רוסים, 3% אוזבקים, 2% אוקראינים, 1% גרמנים ווד טטרים, צ’צ’נים, קירגיזים, דונגנים ועמים רבים אחרים.
גודלה העצום של המדינה אינו מאפשר לראות את כולה בפעם אחת. בדרום, כ 180 ק”מ צפון מערבית מצ’ימקנט, המקום בו “בילתה” אימי כילדה קטנה את שנות המלחמה לאחר שמשפחתה ברחה מקישינייב מאימת הצבא הרומני, נמצאת טורקסטן עיר חשובה על אחד מנתיבי הסחר של דרך המשי שנזכרת לטובה בעיקר בזכות חוג’ה אחמד יאסווי, השייח הסופי שחי ונקבר בה במאה ה 11 והפך אותה למרכז רוחני ללימוד איסלאם עבור יושבי הערבות הסמוכות.
טימור לנג, האמיר טימור, שליטה של סמרקנד והכובש מטיל האימה של חלקים גדולים מאסיה במאה ה 14, בנה מוזוליאום בטורקסטן לזכרו של השייח יסאווי, יחד עם מאוזוליאומים נוספים ובתי מרחץ עתיק, הפך הקומפלקס של טורקסטן לאתר עליה לרגל חשוב ולאתר תיירותי ממעלה ראשונה.
צפון מזרחה לצ’ימקנט, נמצאת העיר טארז, במבואותיה ניצב המוזוליאום של עיישה ביבי. מי היא עיישה ביבי? לא ברור! אגדות מספרות על בתו של חאן, יתומה, שבדרכה להינשא לבחיר ליבה מתה מהכשת נחש בערבה היבשה. חתנה, במר ליבו, בנה לזכרה את המוזוליאום. אגדה או לא, המבנה המרוצף כולו בטרה-קוטה הוא שריד מהבודדים שנותרו לסגנון הבניה של המאות ה 9 עד ה 11. עד שג’ינגיס חאן ששטף את הערבות של אסיה התיכונה ב 1221 החריב, בשנאתו לערים ולמה שהן מייצגות, כמעט כל זכר לאמנות זו.
בצפון המדינה נמצאת אסטנה, בירתה החדשה של קזחסטן העצמאית שבאה להחליף, באופן מלאכותי את הבירה הסובייטית אלמאטי. אסטנה שוכנת בצפון קזחסטן, אזור שהיה שייך מסורתית לרוסיה בתקופה הטרום סובייטית.
על מנת למנוע תביעות רוסיות עתידיות ועל מנת לחזק כלכלית איזור בעל תנאי אקלים קונטיננטלי קיצוני שמעטים שרדו בו בדוחק, הקים נור סולטן נזרבייב, שליטה של קזחסטן עוד מהתקופה הסובייטית (אחרי מותו של קרימוב, נשיא אוזבקיסטן—אחרון השליטים הסובייטים של אסיה התיכונה) —את אסטנה כבירה מודרנית (מאוד!) וכאחד המקומות בעלי הארכיטקטורה המעניינת ביותר בעולם.
בסמוך לאסטנה, במרחק של כ 250 ק”מ צפונה, נמצאת בורוביי, שמורת טבע שהקזחים מכנים “גן עדן עלי אדמות”, אגם תכול תמונה, מסלולי הליכה ביערות מוריקים וטבע פראי הפכו את השמורה לאחד מאתרי הנופש הפופולריים ביותר לתיירות פנים.
כ 40 ק”מ מחוץ לאסטנה נמצא אלז’יר, מוזיאון שעומד במקום בו עמד מחנה עבודה סובייטי אליו נשלחו משפחות של אנשים שהוגדרו כמתנגדים למשטר. אלמאטי הבירה הקודמת היא למעשה העיר הגדולה והמרכזית ביותר בקזחסטן, פרט לארכיטקטורה הקולניאלית הרוסית, כמו קתדרלת זנקוב הבנויה כולה מעץ ללא אף מסמר, הפארקים המוריקים והשווקים ההומים. יציאה מחוץ לעיר מובילה די מהר לרכס הרי הטייאן שאן הקסום ולאגמים הרריים שמימיהם הכחולים עושים חשק לצלול פנימה. באזורים אלו נוודים עדיין צדים באמצעות עייטים ותחרויות רכיבה על סוסים מתקיימות כמיטב המסורת הנומדית.
200 ק”מ מזרחה נמצא קניון צ’ארין שתצורות אבן החול האדמדמה שחרץ נהר הצ’ארין בליבו הם אחד המחזות היפים שתראו באזורים אלו. תופעות אחרות כמו דיונות החול המזמרות של אלטין אמל, 100 ק”מ צפונית לאלמאטי, או ימת בלחש ששטחה 2/3 משטחה של ישראל הנמצאת 300 ק”מ צפונית לאלמאטי. וכן אגם המלח, אגם קטן ומליח שמזכיר את התופעה המוכרת לנו היטב, ים המלח. גם הוא נמצאלא רחוק מאלמאטי, 300 ק”מ מזרחה.
שני דברים עומדים לזכות קזחסטן בדרכה להפוך ליעד תיירות אטרקטיבי ומעניין –
העובדה שישראלים אינם זקוקים לויזה מ 2017. תיירות הפנים העשירה בקזחסטן תרמה רבות לשיפור ברמת התשתיות והמלונות. בערים כמו צ’ימקנט המשמשת בסיס ליציאה לטורקסטן, נבנו מלונות גדולים ומפוארים, התשתית באלמאטי ובאסטנה גם היא מצויינת, ובורובוי, המפתיעה מכולן, כוללת מלון ספא מדהים שמשרת את עשירי קזחסטן. למטיילים שביננו הרוצים לגלות משהו חדש – סעו לקזחסטן!
בחודש יולי ייצא טיול לקזחסטן בהדרכת אלון ויינר – להפנייה לטיול ליחצו כאן
