כמדריכת טיולים שואלים אותי מטיילים פעמים רבות אם לא נמאס לי לחזור לאותם מקומות פעם אחר פעם.
כמובן שהתשובה היא לא, ויש לכך כמה סיבות. ראשית, אני תמיד שמחה לחזור לאתר ששהיתי בו בעבר, לפגוש שוב מכרים ותיקים ולראות כיצד השתנה המקום מהפעם האחרונה בה ביקרתי בו. שנית, בכל פעם שאני מבקרת ביעד מסויים, אני מגיעה אליו עם קבוצה אחרת – אוסף של אנשים שונים שמגיבים למקום באופן אחר, שמתעניינים בדברים אחרים, שמספרים בדיחות שונות ושמצלמים, כל אחד, מזווית קצת אחרת. וכך גם אני, בזכותם, רואה את המקום בכל פעם מעיניהם ומזוויות הראייה היחודיות שלהם.
אבל יש גם סיבה שלישית, והיא המשמעותית ביותר. היכולת שלי לשוב לאותם מקומות פעמים רבות ולהמשיך להנות מהם נובעת באופן ישיר מהעובדה שאני מדריכה בעיקר במדינות אפריקה על בעלי החיים המאכלסים אותן.
בניגוד לסיור עירוני, למשל, בו חוזר המדריך פעם אחר פעם לאותו רחוב, נכנס לאותה קתדרלה וצופה באותו פסל, כל מפגש עם בעלי חיים הוא מפגש ראשוני, חדש, שונה לגמרי מכל אחד ואחד מהמפגשים הקודמים לו. לא קרה לי ולו פעם אחת שצפיתי בפיל וחשבתי לעצמי ‘נו, עוד פיל. כבר ראיתי מאות כאלו’. הרי יודע כל מי שביקר באפריקה שכל פיל הוא עולם ומלואו וכל מפגש איתו הוא חוויה מסעירה ומרתקת. והכי חשוב – כל מפגש עם פיל מלווה באותה התרגשות ראשונית, ממש כמו זו שחשתי בפעם הראשונה בה נתקלתי ביצורים המופלאים הללו.
כל פיל הוא עולם ומלואו
ולא מדובר רק בפילים. גם אימפלות, למשל – אנטילופות עדינות ויפהפיות – מלהיבות אותי בכל פעם מחדש, למרות שראיתי כבר אלפים מהן. מספרן של האימפלות במדינות אפריקה הדרומית הוא אדיר. בשמורת הקרוגר הדרום אפריקאית לבדה יש כמיליון וחצי מהן. לאן שלא תסעו, תראו אותן מלחכות עשב, מרימות את ראשן בחשש למראה הג’יפ העובר לידן ורצות בקלילות כשהסכנה הופכת למוחשית.
הן כה רבות, שבאופן טבעי הן מהוות חלק משמעותי מפרטי הטרף בשמורות שבדרום היבשת. לכן, ובזכות סימן ה-M השחור שמעטר את ישבנן, הן זכו לכינוי ‘המק’דונלדס של הספארי’, שכן הן נתפסות כפאסט פוד, מזון מהיר שלטורפים קל להשיג אותו בכל פעם שהם חפצים בנישנוש.
דוגמה נוספת לכך היא הבבונים. הבבון הזה, שישב על שיח ליד כף התקווה הטובה המפורסם שבדרום אפריקה, שבה אותי.
זו לא היתה הפעם הראשונה שצפיתי בבונים בשמורה זו. פעמים רבות ניתן לראות אותם במגרש החנייה, יושבים על גבי המכוניות או מנסים (ומצליחים) לחטוף פרי או חטיף מידיהם של מטיילים מופתעים. אבל בפעם הזו משהו היה שונה: הבבון לא התייחס כלל לנוכחותנו. הוא התעלם מעשרות המצלמות שהופנו כלפיו ולא הביע כל התעניינות בשקיות המזון שאחזנו בידינו. לא היה לו צורך בחטיפים שלנו, שכן הוא היה מוקף בעשרות פרחי פרוטיאה אותם ברר לאחר מחשבה מרובה ואז נגס בהם באנינות, פרח אחר פרח.
והנה, רק הצפייה בתמונת הבבון מזכירה לי טיול אחר, בשמורת צ’ובה שבבוצוואנה: לאחר מספר שעות של נסיעה בג’יפים, עצרנו ליד גדת נהר הצ’ובה כדי לאכול. לא היינו המטיילים היחידים שבחרו לעצור שם. למעשה, בשמורות מסוג זה, יש רק אזורים מועטים בהם ניתן לרדת מהרכב, לחלץ רגליים וללכת לשירותים. בכל מקום אחר בו נרד מהרכב אנו עלולים להיתקל בחיות טורפות. כך, מדי יום עוצרים כמה עשרות ג’יפים באותה נקודה על גדת נהר הצ’ובה ומאות מטיילים שולפים את קופסאות האוכל שלהם ומתחילים לאכול. ובעלי החיים באזור? הם לא פראיירים. הם מבינים היטב את הפוטנציאל הגלום בכל קופסאות האוכל הללו, ומגיעים למקום בהמוניהם.
באותו היום, כשחנינו על שפת הנהר, הסברתי למטיילים בעודי פותחת את קופסת האוכל שלי, שבאזור ישנם הרבה קופי גונון ירוק (Vervet Monkey) שעלולים להיות אגרסיביים בנסיונם לקבל מאיתנו מזון. אסור בשום פנים ואופן, אמרתי, להאכיל את הקופים, שכן האכלה תיצור תלות אדירה שלהם בנו, התיירים. עוד אני מדברת, וקופה צעירה קפצה על הרכב שלצידו עמדתי, חטפה מתוך קופסת האוכל שלי את פריט המזון הראשון שמצאה וברחה משם, מותירה אותי פעורת פה ואת המטיילים מצחקקים בחדווה.
את יתר הארוחה אכלתי כשקופסת האוכל צמודה לחיקי, כך שאף אחד מהקופים ששוטטו באזור לא יעז להתקרב אליי. לבסוף, כל שנותר לי לאכול היה תפוח. אחזתי אותו בידי ובעודי נוגסת בו התקרבתי לקבוצת קופים שישבה לא הרחק משם וצפיתי בה. לפתע הרגשתי משהו קופץ עליי. בשנייה הראשונה לא הבנתי מה קורה, עד שראיתי שעל זרועי יושב גונון ירוק ונאבק איתי על התפוח. לא יכולתי להרשות לו לנצח. ראשית כל, כל המטיילים הסתכלו עלינו, ושנית, הרי חזרתי והסברתי שבשום אופן אסור להאכיל את החיות.
במאבק הזה לא התכוונתי להפסיד.
הפסדתי.
לקול צחוקם הרם של המטיילים שבתי לרכב, מובסת והמומה. בסופו של יום אף אחד מהקבוצה מלבדי לא האכיל את החיות. גם זה סוג של נצחון.
גונון ירוק חושף את אשכיו הכחולים לעיני כל, בעודו מלקק שקית סוכר שחטף ממטיילים
אני וגונונים ירוקים בימים טובים יותר
ישנן תצפיות שהן כה נדירות, שאין לי ספק שאזכור אותן עוד שנים ארוכות. אחת כזו היתה תצפית בזאבים טלואים (Wild Dogs) בפארק קרוגר שבדרום אפריקה. את הזאבים הטלואים, יודע כל מי שצפה בסרטו של מוטי קירשנבאום בנושא, מאד קשה למצוא. בטבע נותרו כ-5,500 פרטים בלבד, ולמרות שהם חיים בקבוצות גדולות, מטיילים מחפשים אחריהם במשך ימים ושבועות ארוכים, לעיתים קרובות ללא הצלחה.
אותו יום בקרוגר פארק, כבר היה קרוב לסופו. ערכנו נסיעת בוקר מוצלחת בה ראינו פילים וקרנפים, אחרי ארוחת הצהריים צפינו בג’ירפות ובאריות וכעת היינו כבר בדרכנו חזרה למלון. בשלב הזה של הספארי רוב המטיילים כבר מותשים. הם מפסיקים להסתכל מסביבם ולחפש אוזן מבצבצת שאולי שייכת לאיזה אריה, לתור אחר גללים טריים וטביעות רגליים שמעידים על כך שהקרנף, הנמר או הצבוע ביקרו באזור לאחרונה, או להאזין בקשב לציוצי הציפורים שעשויים להעיד על נוכחות טורף. וכך, בעודינו נוסעים לאט לכיוון שער היציאה מהשמורה, נמנמו רוב המטיילים מאחור. לפתע עצר הנהג את הרכב בחריקת בלמים – מולנו עמדה להקה של זאבים טלואים.
הזאבים הטלואים, שזכו לשמם בגלל פרוותם מרובת הצבעים, שנראית כמו מישהו הוסיף טלאי על טלאי כדי להשלימה, חיים בלהקות בעלות מבנה מעניין. מבין כל חברי הלהקה, שמספרם יכול להגיע ל-40, רק שניים, זכר אחד ונקבה אחת, מתרבים. כל יתר חברי הלהקה לא מעמידים צאצאים משל עצמם, לפחות למשך פרק זמן מסויים, אלא עוזרים בגידול הגורים של הזוג המתרבה.
וכעת הם עמדו מולנו, מביטים בנו בעניין מסויים ומאפשרים לנו לכלות את מעט המקום שנותר בכרטיס הצילום שלנו עליהם. הצעירים מביניהם השתובבו ורצו זה אחרי זה בחדווה, אך יתר הפרטים בלהקה פשוט הביטו בנו במשך דקה או שתיים, הניחו לנו לצלם אותם מכמה זוויות צילום שונות, ואז הפנו את גבם אלינו והתרחקו מאיתנו במהירות.
התרגשתי, כמובן. לא בכל יום צופים בזאבים טלואים. הסברתי לקבוצה את גודל המאורע – בעבר זאבים טלואים היו שכיחים באפריקה שדרומית לסהרה. היום נותרו בעולם, כתוצאה מציד, אבדן בתי גידול ומחלות, רק כמה אלפים. אל תטעו, גם חברי הקבוצה היו נרגשים, אבל כאשר כעבור עשרים דקות נוספות של נסיעה מצאנו את עצמינו עומדים ליד להקה נוספת של זאבים טלואים, נראה היה שאמינותי אבדה.
(מקרה דומה קרה לי כשהסברתי שקרנפים ניצודים בהמוניהם באפריקה ושלעיתים עוברים ימים שלמים עד שאנחנו זוכים לצפות בהם, ומייד לאחר מכן ראינו 13 קרנפים, בזה אחר זה, עד שלמטיילים כבר נמאס לראותם)
לי עוד לא נמאס. קרנף לבן
וכמובן, ישנם החתוליים: אריות, נמרים, צ’יטות וחתוליים קטנים יותר ומוכרים פחות.
אותם באמת שאי אפשר לשכוח.
לדוגמא, המקרה בו הזדווגו האריות עשרות פעמים מול הקבוצה מבלי שהתעניינו בתיירים המרותקים למחזה. במקרה אחר היה הנמר שישב על ענף של עץ בעודו אוכל את מה שרק לפני רגע היה בבון חי ובועט; הצ’יטה שנתנה לי שיעור באנטומיה כאשר במשך שעה ארוכה אכלה איבר אחר איבר מגופתו של צבי שאך ניצוד; להקת האריות שעמדה לצוד בפאלו, כשלפתע אריה צעיר ונרגש, שלא יכול היה להתאפק עוד, יצא ממקום מחבואו והרס לכולם; הנמרה שהחביאה את גוריה בנקיק סלע ו-14 האריות שסעדו במשך יום שלם מגופתו של היפופוטם ואחר כך התהלכו להם, מתנודדים בשמנמנות, הרחק ממנו.
אריה צעיר מתנודד בשמנמנות לאחר ארוחת מלכים
אריות ניזונים מבפאלו. מי שלא היה שם עלול להיגעל מהתמונה, אבל מי שהיה שם יזכור את הרגע הזה בהתרגשות כל חייו. תאמינו לי, אף אחד לא אמר ‘איכס’ באותו הרגע
שיעור באנטומיה. היום נלמד על מעיים
ואלו רק מקצת מהזכרונות שאני נושאת עמי משמורות הטבע המופלאות באפריקה. יש לי גם זכרונות על זברות, צבועים, ג’ירפות, אנטילופות שונות ומשונות, היפופוטמים, זוחלים וציפורים.
זכרון על ג’ירפה
מכל סיור בספארי אני יוצאת ובאמתחתי שק חדש של סיפורים ושל זכרונות. אף ספארי אינו משעמם ובסופו של כל סיור אין דבר שאני רוצה לעשות יותר מאשר לצאת לטיול הבא.
אתם מוזמנים להצטרף אליי.
כתבה וצילמה: נעמה מורג
