לאורך נסיוני רב השנים ברחבי תת היבשת המופלאה שהיא הודו, למדתי שוב ושוב .. בכל פעם שאגיע להודו נכונה לי חוויה אחרת, שונה ומיוחדת, ובכל פעם אופתע מחדש, ובאופן אותו לא צפיתי קודם לכן.
חייתי, למדתי וטיילתי בהודו במשך שנים רבות. אני מכיר את השפה, האנשים, התרבות ואורח החיים במקומות שונים ומגוונים, וצברתי חוויות מעניינות ומיוחדות רבות. עם זאת, הודו תמיד צופנת בחובה עוד מימד חדש, לא מוכר ומפתיע, ודווקא ככל שההיכרות ועוצמת החוויה הולכת ומעמיקה עם השנים, כך גם כוחה של הודו להפתיע !
לכן, כאשר הגעתי אל ארץ מעברי ההרים הגבוהים, לדאק, הנמצאת בחלקה הצפוני ביותר של הודו, ואיתי קבוצה של מטיילים בהם אנשים מבוגרים וכן משפחות עם ילדים,אשר כל אחד מהם הוא עולם ומלואו, ידעתי כי נכונה לי חוויה מיוחדת. אף על פי שאני מכיר לעומק את השפה, התרבות ומערכת האמונות במקום, תמיד מסתתרת הפתעה אותה לא ניתן לצפות..
הודו היא מילה גדולה המכילה בתוכה איזורים , שפות , עמים ותרבויות שונים. עם זאת , ישנו משהו “הודי” המאחד את כולם באופן אשר לא תמיד ניתן להגדירו בבירור.. אך הוא הודי לגמרי!
לדאק אינה נחשבת כמדינה בפני עצמה (עדיין) , אך מבחינת תוואי השטח והאקלים הייחודי שבה, וכן מבחינת העם השוכן בה , ניתן לזהות בה ייחוד וקסם השייך רק לה.
פירוש השם לדאק הוא ארץ מעברי ההרים הגבוהים, וכשמה כן היא. לדאק מתנשאת בין רכסיה הגבוהים ביותר של ההימלאיה, והאקלים בה הוא בעל מאפיינים מדבריים (רוב המשקעים מהעננים המגיעים מדרום יורדים על מורדותיו הדרומיים של ההימלאיה, ולא מגיעים ללדאק). יחד עם האקלים הצחיח, והנוף המזכיר לעיתים את מדבר סיני, או אפילו מקומות בנגב, מעל לדאק נישאים קרחונים עצומים, ופסגות מושלגות. מה שגורם לכך שיש זרימה של מים בנהרות ונחלים. מים אשר משמשים כעורק חיים לכפרים החקלאיים, אשר פזורים כבועות מוריקות בלב המדבר .
בני העם הלדאקי הם אנשים מקסימים, שמחים ומסבירי פנים. רובם המכריע מחזיק באמונה הבודהיסטית. כמו כן נמצאים בלדאק פליטים רבים אשר הגיעו מטיבט הכבושה, ומצאו בלדאק מקום חם וכמעט מוכר, הן מבחינת הנופים והאקלים והן מבחינה תרבותית ודתית. לא בכדי מכונה לדאק “טיבט הקטנה” , ולפעמים ניתן למצוא בלדאק שכיות חמדה בודהיסטיות אשר השתמרו לאורך השנים ללא פגע, אף יותר מבטיבט אשר סבלה מנחת זרועם הקשה והדורסנית של הסינים.
הקבוצה אשר יצאה מהארץ לטיול מיוחד זה הייתה מגוונת. היו בה זוגות מבוגרים, והורים עם ילדיהם – חלקם כבר לא ממש ילדים, אלא צעירים בשנות העשרים לחייהם, וחלקם בגילאי 10-16. לכל אחד אופיו המיוחד והסיבות שהביאו אותו לבחור דווקא בטיול מסוג זה, אשר אינו ממש הטיול “הקלאסי” לאתריה המוכרים של הודו. המשותף לכל חברי הקבוצה היה העובדה שזוהי הפעם הראשונה בה הם מגיעים להודו, ולכן השמחה וההתרגשות לקראת הטיול הייתה רבה.
לאחר יום גדוש וססגוני בדלהי, המראנו ללה, בירתה של לדאק. השקט העמוק והקסום של לדאק קיבל את פנינו עם הנחיתה, יחד עם ברכת השלום הלדאקית: “ג’ולה” . לה הינה עיירה ציורית השוכנת בגובה 3200 מ’ בערך (בעוד שישנם מקומות בלדאק הגבוהים הרבה הרבה יותר), ולכן זהו מקום מושלם לנוח ולהתאקלם לגובה, תוך כדי סיורים רגועים בשווקים, מנזרים ותצפיות מרהיבות ועוצרות נשימה. ההתאקלמות חשובה מאוד, ומאפשרת המשך טיול מלא מרץ, נעים ובריא. בסה”כ, חברי הקבוצה הגיבו טוב מאוד לשינוי בגבהים, ואחרי מעט עייפות וטשטוש בהתחלה, קיבלו משנה מרץ וכוח להמשך הטיול. בזמן זה הכרנו את חברי הצוות הלדאקי המקסים אשר ילווה אותנו בהמשך טיולנו, הכולל נהגים אדיבים, מנוסים ואחראיים, ומדריכים מקומיים עתירי ידע ונסיון. רובם הגיעו מהכפרים אשר פזורים בלדאק, וסיפוריהם על החיים בכפר, על התרבות הלדאקית ועל אמונתם היו מרתקים ביותר. הקבוצה התחלקה לקבוצות קטנות לפי מספר הג’יפים, ובין כל נהג ונוסעיו נוצר קשר חם וחברי, כאשר הילדים הצעירים שבקבוצה זוכים לאהבה עזה מצד הנהגים. בהמשך הטיול זכינו לפגוש עם חלק מילדיהם של חברי הצוות הלדאקי שלנו (כאשר הגענו לאיזורים בהם מתגוררות משפחותיהם) ואז היו אלה הילדים הלדאקים אשר זכו לשפע אהבה, עניין ותשומת לב מצד המטיילים (מבוגרים וילדים כאחד). הלדאקים הם אנשים חמים ומזמינים, ולכן במהלך הטיול חוו המטיילים חוויות של קשר בלתי אמצעי עם בני המקום , אשר כלל אירוח בבתי משפחות בכפרים, וחברויות שנוצרו בין הלדאקים והישראלים. במהלך ביקור בכפר פגשתי נזיר בודהיסטי צעיר ונחמד, ונוצר ביננו קשר חברי אשר ממשיך עד היום. כך נחשפנו אני והמטיילים לעולם פנימי עשיר אליו התקבלנו בשמחה ובאהבה. הלדאקים שמחו להראות לנו את אופי חייהם, ללמד אותנו לבשל את האוכל הלדאקי המסורתי (המטבח הלדאקי קרוב מאוד לזה הטיבטי ומזכיר אותו בסוגי המאכלים והמשקאות השונים), ולהסביר ולענות בחן על כל שאלה.
יש לציין שהאוכלוסיה הלדאקית ברובה המכריע אינה דוברת אנגלית, אך נמצאו הדרכים לתקשר, והילדים שבקבוצה עשו זאת בקלות הרבה מכולם. כאשר היינו מגיעים לבית משפחה, מהר מאוד אפשר היה לראות את הילדים כולם יושבים במעגל ומשחקים, הילדים הלדאקים לומדים חיש מהר את המשחקים הישראלים, ולהיפך. אני, בהיותי דובר את שפת ההינדי, אותה מדברים גם בלדאק (אם כי זוהי אינה שפת אימם, שהיא הלדאקית) יכלתי ליצור קשרים ושיחות עמוקות יותר, וכן להסביר לחברי הקבוצה ביתר עומק ופירוט בכל עניין עליו רצו לדעת מפי המקומיים.
הנוף הקסום והבתולי של לדאק זרוע בגומפות – מנזרים בודהיסטים – אשר ממוקמות בנקודות תצפית עוצרות נשימה, ומלאות יופי ושלווה מיוחדת במינה. לכל גומפה הייחוד שלה, במראה, בתכנים ובאוירה, אך לכולם משותפת החמימות והשלווה הקורנת מהנזירים או הנזירות במקום. אפשר היה לראות שעל חלק מחברי הקבוצה השפיעה שלווה זו באופן עמוק, וליוותה אותם לאורך הטיול כולו, ואולי גם לאחריו .
כך יצא לנו לקחת חלק בתפילת הבוקר במנזר טיקסיי היפהפה, כאשר אני יושב ליד נזיר קשיש ומקסים, אשר לאחר מכן סיפר לנו קצת על חייו במנזר, כשעיניו בורקות בתום ואושר אמיתי. בגומפה אחרת ראינו כיצד מציירים הנזירים מנדלה מדהימה מאבקות חול צבעוני, בדיוק עוצר נשימה (תרתי משמע.. כל נשימה לא זהירה עלולה למחוק השקעה של שעות רבות). כאשר מסתיימת מלאכת יצירת המנדלה (אשר מהווה כלי להעברה מפורטת של ידע פילוסופי ברוח הבודהיזם הטיבטי) היא נמחקת בטקס חגיגי בו מפוזר ומעורבב החול ממנו היא עשויה. טקס זה מעביר את המסר הבודהיסטי המרכזי שאין דבר נצחי בעולם, ושהכל חולף לו בזמן זה או אחר. המשמעות יצוקה בדרך עצמה, ובתהליך אותו אנו עוברים בכל רגע ורגע.
בגומפה אחרת זכינו לראות נערות נזירות שרות ומתפללות באופן מרגש עד דמעות, ובאחת נוספת הזדמן לנו לקחת חלק בטקס מיוחד אשר למענו הגיעו כל משפחותיהם של הנזירים מכפרים מרוחקים. בגומפה אחרת ניצבו פסלים עצומים המתארים את מופעיו השונים של הבודהא, כאשר לכל אחד מהם סממנים שונים, ומסר אחר אותו הוא מעביר לקהילת הנזירים והמאמינים.
עוצמת החוויה מתעצמת הודות לעוצמתו של הטבע בו מצויים המנזרים, טבע מגוון ומשתנה, אשר ממשיך ולובש צורות שונות ומשונות, כולן מדהימות ומיוחדות.
לפעמים היו אלה קרחונים עצומים אשר חצבו אגמים מרהיבים בינות להרים, ולפעמים דיונות חול מלטף, אשר עליהן מתהלכים גמלים אפגניים, אשר נותרו במקום מתקופת היותו חלק חשוב בנתיב הסחר של דרך המשי. לפעמים השטח נראה כאילו הוא לקוח מכוכב אחר ממש.. כך הוא הדבר בנוגע לנוף הנשקף ממנזר למה-יורו , השוכן בעמק המכונה “עמק הירח”. כאשר מביטים בנוף המיוחד של עמק זה קל להבין מהיכן לקוח כינוי זה..
השילוב של אקלים מדברי מחד וקרחונים עצומים היוצרים שפע של מים הזורמים בנהרות גדולים הוא מיוחד במינו ולא מובן מאליו. החוויה של ראפטינג בנהר האינדוס העצום, כאשר משני עבריו נפרש המדבר הלדאקי והרי הגרניט העצומים, היא משהו שקשה לתאר במילים.
הטיול היה מלא חוויות מרגשות, אשר התאימו גם לצעירים וגם למבוגרים שבקבוצה. הילדים נהנו מהראפטינג (שבו הם קיבלו סירה משלהם, עם מדריך מנוסה שלקח חלק פעיל במשחקי המים שלהם ) , וכמו כן מרכיבה על גמלים, משחקים בדיונות החול, ואפילו צניחה חופשית למי שרצה. המבוגרים יותר נהנו מתוכן עשיר בנוגע לנופים, לתרבויות ולאמונות השונות בקרב האוכלוסיה המקומים איתה נפגשנו, וכן מטיולים רגועים בטבע, אירוח בבתיהם של הכפריים ובאוהליהם של הנוודים הטיבטים,ביקורים באתרים יפהפיים ומעניינים, ועוד.
באמת, הייתה זו קבוצה מיוחדת במינה. הקשר עם חברי הקבוצה הלך והעמיק מיום ליום, ועם הזמן גיליתי אנשים מיוחדים ומעניינים, אשר תרמו והוסיפו לעומק החוויה , וכן עזרו לי (והאחד לשני) ללמוד עוד על עצמי, והוסיפו לי עוד ועוד נקודות מבט חדשות ומעשירות , הן על החוויות שצברנו בטיול, והן על החיים בכלל .
מנסיוני לאורך שנים של טיולים, מדובר בסיטואציה בעלת כוח ליצור עומק אחר של קשרים וחוויות, היות ומדובר במציאות אחרת משגרת חיינו הרגילה, אליה אנו מגיעים עם פתיחות ומוכנות ואף רצון לחוות משהו אחר וחדש. בנוסף, מדובר בתקופה די אינטנסיבית בה אנו מבלים האחד עם השני לאורך כל שעות היממה (כמעט), וחולקים יחדיו את אותן חוויות חדשות ומרגשות, כמו גם רגעים של עייפות, ולעיתים אף קושי מסוים, כזה או אחר. דווקא ההתמודדות עם הקשיים שעלולים לצוץ (אצל כל אחד באופן אחר) תורמת לחוויה עמוקה ומעשירה אפילו יותר , וצליחת הקושי והגעה לפיסגה מחודשת של כיף והתעלות נפשית מעצימות את הסיפוק שלנו מהטיול, וגורמות לכך שהוא יהיה בלתי נשכח, ואפילו כזה אשר יכול ללמד אותנו עוד דבר או שניים על עצמינו ועל דרך ההתנהלות שלנו בחיים בכלל.
כאשר כל זה קורה במקום כמו הודו, שם ההסתכלות על חוויות היומיום, וכן ההתייחסות למהות החיים בכלל, היא כה שונה מזו לה אנו רגילים בתרבות המערבית, עוצמת התובנות והחוויות מעמיקה אפילו יותר. יכולנו לראות זאת ביחסם של המקומיים לכל דבר ועניין,בשיחות איתם על חייהם ועל חיינו אנו, וכן בשיחות עמוקות שהיו לנו עם נזירים וחכמים אחרים, העוסקים בלימוד ובתרגול רזי הפילוסופיה ההודית, על דרכיה השונות (ולעיתים אף משונות).
חיבור כל הדברים האלה יחדיו יוצר טיול מיוחד במינו, וכל המימדים השונים שבו מצטברים לסך חוויה שאין כדוגמתה. זוהי יציאה אל מסע חיצוני ופנימי כאחד, כאשר בשני מסעות אלה אנו מגלים תופעות חדשות שלא הכרנו, ומעשירים את היכרותינו עם שני העולמות בהם אנו חיים – נופיו ותרבותו של העולם החיצוני, וכן עומקו ורב גוניותו של עולמינו הפנימי.
